הסיפור של דוד ועדנה (השמות בדויים, הסיפור אמיתי)

הוא הרכיב שוב את משקפיו, כמו מנסה למצוא דרך חדשה לראות את המציאות שנכפתה עליו...

זה היה המפגש השלישי שלנו. דוד נכנס לחדר, התיישב בכבדות על הכורסה מולי, שתק לרגע, ואז הסיר את משקפיו. הוא ניגב באיטיות את הזגוגיות, הרכיב אותן מחדש ונאנח.

"אני רוצה לספר לך היום על עדנה," אמר לבסוף, "אבל לא על עדנה של היום. על עדנה של פעם."

הוא הישיר אליי מבט, עיניו טובות, עייפות ונושאות בתוכן זיכרונות.

"עדנה של פעם הייתה אהבת חיי. החברה הכי טובה שלי. היא ידעה לפנק אותי, לדאוג לי, כמו שמעולם לא דאגו לי בעבר. בכל יום הולדת היא לא קנתה לי מתנה – היא קנתה לנו חוויה, כדי שניצור עוד זיכרונות משותפים. זה היה פרק ב' של שנינו, והרגשנו שמצאנו סוף סוף את הנפש התאומה שלנו. תכננו כל כך הרבה דברים לעתיד, חיכינו לפנסיה, לשנים השקטות שבהן נוכל רק ליהנות יחד."

קולו נשבר מעט. הוא השתתק לרגע, נשם עמוק והסיט את מבטו ממני.

"בכל מפגש חברתי, עדנה הייתה הכוכבת. היא תמיד ידעה להצחיק, לשעשע, למצוא בדיוק את המילים הנכונות והחכמות. אני הייתי יושב לצידה, מסתכל עליה ומרגיש גאווה. עדנה שלי."

שמעתי את הכאב המכרסם בו כשהמשיך לדבר.

"ומיהי עדנה של היום?" שאלתי בעדינות.

דוד שוב הסיר את משקפיו, ניגב את העדשות והחזירן למקומן, כמו מנסה למצוא דרך חדשה לראות את המציאות שנכפתה עליו.

"לפני שנתיים עברנו דירה. לא הרבה אחרי זה היא התחילה לשכוח דברים. איפה המפתחות? איפה הקערה לסלט? איפה המשפך? בהתחלה חשבתי שזה בגלל המעבר. אבל לאט לאט הבנו – זה יותר מזה. ואז הגיעה האבחנה. אלצהיימר."

החדר התמלא דממה כבדה.

"בהתחלה עוד ניסינו להחזיק בשגרה, אבל הזמן עשה את שלו. היום היא ישנה רוב שעות היום. אני יוצא בבוקר לעבודה, משאיר לה ארוחת בוקר ופתק, כדי שתדע שהלכתי. אני הולך לעבודה רק כדי שתהיה לי סיבה לקום בבוקר. כשאני חוזר, אני מכין לנו משהו לאכול, מזכיר לה להתקלח, לקחת תרופות. היא כבר לא רוצה לבוא למפגשים עם חברים, ואני..." הוא נאנח שוב, הרים את עיניו אליי, והשלים בקול חרישי, "לי אין חשק ללכת לבד."

"אני מרגיש שהחיים שלי מתבזבזים על הספה בסלון. עדנה שוכחת יותר ויותר, ואני... אני הפסקתי לייצר זיכרונות חדשים."

דבריו הכנים נגעו בי. דוד אמנם לא איבד את עדנה פיזית, אבל הוא איבד את כל מה שהייתה עבורו – השותפה שלו, החברה הכי טובה, השותפה לחלומות. הוא מתאבל על אהבה שדעכה לתוך השכחה, על תוכניות שכבר לא יתממשו, על תפקיד בן הזוג שהוחלף בתפקיד המטפל.

ואולי יותר מכל – הוא מתאבל על עצמו, על חייו שהפסיקו להיות מלאים.

וכאן אני פונה אליכם:

כשהחיים הופכים למסע של פרידה איטית, איך אפשר להחזיק את התקווה? איך מוצאים משמעות בתוך השגרה החדשה? אם אתם מכירים מישהו שמתמודד עם מציאות דומה – איך אתם יכולים להיות שם בשבילו?